כחלק מהתקופה האחרונה העומס, החיים וחוויות השונות שהעיבו על משפחתי ועליי אני מהרהרת רבות בתפקידנו כהורים וכמה אנחנו פנויים להיות מעורבים? כמעט בכל הדרכת הורים שהעברתי לאחרונה עלה נושא חשוב שכנראה מעסיק את רוב ההורים: איך אנחנו יוצרים קשר עם הילדים כך שהם ירגישו בנוח לפנות אלינו להתייעץ? איך נקיים חברות עם ילדינו, כזאת שמאפשרת להעמיד גבול, אך עדיין לתת כתף וחיבוק כשצריך? אין ספק שזהו ריקוד, שתי צעדים קדימה אחד אחורה. יום אחד אנחנו חווים יום מוצלח, מקבלים חיוך, או חיבוק, סיפור מחוויה שלהם בבית הספר , וביום אחר אנחנו חווים ריב, פנים חמוצות ואכזבה על משהו שלא אמרנו בדיוק בצורה שהם רצו. תפקידנו כהורים הוא להתאים את השיח איתם למקום שלהם, לשתף אותם, ולתת להם תחושה שאנחנו זקוקים להם כמו שהם זקוקים לנו. למרות זאת חשוב שנזכור שהתמונה הגדולה לא תמיד נגלת לעיניהם ולכן עלינו כמבוגר האחראי לבצע את ההחלטות הנכונות לטובת הילד גם אם לפעמים החלטות אלו לא תואמות את רצונותיו. תפקידנו כהורים הוא להרים אותם, להושיט יד, להגיד מילה מרגיעה ולהסביר שגם שקשה או לא נעים, מחר הוא יום חדש. טעויות קורות לכולנו, והכי חשוב ללמוד מהם. חשוב להסביר שגם עליינו עוברים ימים קשים, וגם אנחנו כהורים ואנשים בוגרים לומדים ומשתנים כל הזמן. התקופה האחרונה לימדה אותי שאם אני משתפת את הילדים בקושי שלי, הם מיד מספרים לי מה היה קשה להם. שאני חולקת עימם חוויה או מבקשת קצת שקט כי עבר עליי יום עמוס, הם מיד לומדים שגם להם מותר לבקש קצת זמן לעצמם אם עבר עליהם יום קשה. כחלק מהחיים העמוסים שלנו סיגלנו לנו בבית מנהגים שונים שעוזרים לנו לשמור על האיזון. בכל יום אחרי בית הספר אני יושבת עם ילדיי ואנחנו אוכלים צהריים ומשוחחים על היום שעבר על כולנו.בכל פעם אני מופתעת כמה אני לומדת על היום שלהם, על החוויות שלהם וזווית הראייה שלהם. אני נותנת פידבק אמיתי, לפעמים חיובי ולפעמים למטרה של למידה כדי שהם ידעו שאני מקשיבה באמת. אני שמחה שהם שואלים אותי שאלות על היום שלי, ואני שמחה לנדב להם אינפורמציה ככל שאני יכולה. אין תחליף לשעה הזאת של היום ואני מקווה שכל אחד שקורא את זה יקח את המנהג הזה ויאמץ. אולי לא בארוחת הצהריים (כי זאת פריבילגיה שלי) אבל למצוא חצי שעה במהלך אחר הצהריים או הערב ופשוט לשבת להקשיב ואפילו קצת לשתף.